 |
שלום אורח | כניסה לאתר
|
 |
כתבות נוספות |  |
|
||
 |
 |
|
אוהבים לכתוב על ג'אז? | |
|
|
|
ראיון עם ד"ר קולמן מנהל מחלקת הג'אז בפרצ'ייס קולג' | |
ראיון עם ד"ר קולמן מנהל מחלקת הג'אז בפרצ'ייס קולג'אודות מחלקת הג'אז באוניברסיטה בפרט ומקומו של הג'אז בעולם האקדמי בכללכיום, אם נגן ג'אז מעוניין להעמיק את לימודיו בתחום, עליו לבחור בין מגוון המוסדות המציעים לימודי תואר בתחום ברחבי העולם ולנסות להתקבל. כשמדובר בלימודי ג'אז, ניו-יורק היא כמובן מוקד משיכה. לרשימת בתי הספר המובילים לג'אז באיזור ניו-יורק, כגון "מנהטן סקול אוף מיוזיק", ה"ניו סקול", "סיטי קולג'" ואוניברסיטת "ויליאם פאטרסון"-ניו-ג'רזי, הצטרפה לאחרונה מחלקת הג'אז בקונסרבטוריום המוזיקה של "פרצ'ייס קולג' – סטייט יוניברסיטי אוף ניו-יורק". כחצי שעה צפונית לתפוח הגדול של מנהטן, באמצע הנוף הפסטוראלי של פרברי ניו-יורק, מחוז ווסטצ'סטר, ממוקם לו קמפוס ביה"ס לאומנויות של הסטייט יוניברסיטי אוף ניו-יורק - "פרצ'ייס קולג'". מה הקונסרבטוריום ללימודי מוזיקה מחולק למספר מחלקות: המחלקה הקלאסית, מחלקת הג'אז והמחלקה ללימודי קומפוזיציה והנדסת סאונד. מחלקת הג'אז הוקמה בתחילת שנות ה-90 ע"י הגיטריסט דאג מונרו ומאז 1998 עומד בראשה הבסיסט הנודע, ד"ר טוד קולמן. קולמן הוא שם דבר בעולם הג'אז ומלבד העובדה שהוא נושא מאחוריו ביוגרפיה מרשימה של ענקי ג'אז עמם ניגן (ביניהם הוראס סילבר, אחמד ג'מאל, סטן גץ, בני גולסון, סלייד המפטון, ג'יימס מודי – עמו הופיע בארץ - ורבים אחרים), הוא נודע גם במסירותו ובנסיונו העשיר בתחום הוראת הג'אז. המחלקה מציעה לימודי תואר ראשון ושני ומכילה מגוון רחב של קורסים: שיעורי הרמוניה ותיאוריה, היסטוריה של הג'אז, רפרטואר, כתיבה ועיבוד, מגוון אנסמבלים ותזמורות, שיעורי כלי נגינה פרטיים וכו'. זאת ועוד, המחלקה מצטיינת בפקולטה של מורים-נגנים בעלי שם, רובם ככולם פעילים בסצינת המוזיקה של ניו-יורק ובעולם, ובהם: החצוצרן ג'ון פאדיס, הגיטריסט ג'ון אברקרומבי, המתופפים קני וושינגטון וג'ון ריילי, הסקסופוניסטים סטיב וילסון וראלף ללאמה, הבסיסטים קולמן ודאג וייס, הפסנתרנים האל גאלפר ודייויד הייזלטין ועוד רבים אחרים. קולמן מדגיש את היחודיות של מחלקת הג'אז ב"פרצ'ייס קולג'": ראשית – הקרבה למנהטן, מרכז העניינים. מצד אחד הקולג' לא ממש בלב העיר ניו-יורק ולכן אין הרבה היסח דעת ומצד שני, סטודנטים יכולים להגיע לעיר בקלות ולהתחכך בסצינה. שנית – לא רק שהפקולטה פה מצויינת, אלא גם מגוונת ומסורה. מסגרת השיעורים הפרטיים מאוד יסודית ויש המשכיות ומעקב צמוד אחר התקדמות הסטודנט. הקשר בין המורים לסטודנט הדוק והמורים מאוד נגישים. ברמת הפקולטה אנחנו מאוד קשובים לסטודנטים ובודקים האם אנחנו, כמחלקה, אכן עונים לצרכיהם ודרישותיהם. שלישית – מבחינת כמות הסטודנטים, המחלקה קטנה יחסית ומאוד סלקטיבית ולפיכך רמת התלמידים עולה משנה לשנה. רביעית – מאחר וזוהי אוניברסיטה של המדינה (בניגוד למוסד פרטי), שכר הלימוד יחסית נמוך. חמישית – בהשוואה לרוב המוסדות המלמדים ג'אז באיזור, תשתית המחלקה טובה בהרבה יותר: שפע חדרי התירגול, והחזרות ליחידים והרכבים, שעות גמישות לחזרות, אולפני הקלטה, ציוד איכותי וכן הימצאותו של אודיטוריום הופעות בינלאומי הצמוד לאוניברסיטה, המארח אמנים מן השורה הראשונה. הסטודנטים יכולים לצפות בהופעות אלו בחינם או במחירים זעומים". קולמן מוסיף כי "אנחנו באמת משתדלים לייצר סביבת לימוד ועבודה שמעודדת 'אזרחות' טובה, כבוד הדדי, קהילתיות וכו'. אני מקבל את ההרגשה שהסטודנטים פה לא מונעים ע"י תחרותיות שלילית או מאבקי אגו למיניהם, אלא ע"י רצון ללמוד ולהתקדם. החזקים שביניהם לא מהססים לשתף פעולה עם החלשים וזה מאוד נחוץ. " לרוב קיים פער בין מציאות הג'אז במוסדות האקדמיים לבין הג'אז מחוץ לכתלי בית-הספר, או "העולם האמיתי". נשאלת השאלה, האם סטודנט הבוגר 4 שנות קולג' מסוגל להתמודד ולהיטמע ב"עולם האמיתי"? קולמן טוען כי "קשה ואולי אף לא ניתן להכין סטודנט ב-4 שנים באופן מוחלט לכל האתגרים הניצבים בפניו ב"עולם האמיתי". ב"פרצ'ייס קולג'" אנחנו מספקים לתלמיד את הכלים שבאמצעותם הוא יכול להתחיל לצאת ולהיטמע. אנחנו שמים דגש על מקצוענות-מוזיקלית ('מיוזישנשיפ') ומקווים שהסטודנטים מלאי השראה מספיק כדי לצאת ולנגן. אנחנו מאפשרים לסטודנטים לטעום מ"העולם האמיתי" בין אם דרך הופעות אנסמבלים במועדונים נחשבים בעיר, אירוח סטודנט בהופעות מורים, הזמנה ל'סיט-אין' (להצטרף ולנגן) עם מורים, השמעת אנסמבל בתחנת הרדיו של הג'אז, הזמנת סטודנטים לחזרות של הרכבים מקצועיים וכדומה. רוב ההמלצות בסוגיה הזו ניתנות במסגרת לא-פורמאלית דרך יחסי 'מנטורינג' בין סטודנט ומורה, שלא נילמדים בשום כיתה. הרבה מורים חולקים עם הסטודנטים את החוויות ב"עולם האמיתי", בין אם מדובר בעליות ובין אם מדובר במורדות. אנחנו מבהירים לסטודנטים שאם הם מצפים מאיתנו להגיש להם הכל 'על מגש של כסף' ולמצוא תשובות לכל בעייה, הם טועים. ישנם חורים שעל הסטודנט למלא בעצמו באמצעות שאיפות, יוזמה, גילוי סקרנות, שאילת שאלות ופרו-אקטיביות. התלמידים חייבים לצאת ולחוות מה קורה מחוץ לכתלי בית הספר. לצערי אין פה קורס על 'איך להתמודד עם בעל מועדון' וגם אין סטאז' שבמסגרתו יכול סטודנט להתלוות לחודש של מסע הופעות עם מישהו מפורסם כמו לו דונלדסון". קולמן מוסיף כ"י בשביל בני דורי, "העולם האמיתי" היה האפשרות להתחכך ולעבוד בהרכבי ג'אז היסטוריים שהיו פעילים בסצינה כגון ארט בלייקי, הוראס סילבר, סטן גץ, ג'רי מאליגן ואחרים, שלמרבה הצער כבר אינם. מגוון ההזדמנויות הצטמצם ואין שום קולג' המסוגל להביא את המציאות הזו לתוך כתלי ביה"ס. זוהי דילמה גדולה". הצורך במסלול אקדמי בעולם הג'אז הוא נושא שנוי במחלוקת. בעולם הג'אז של היום, תופסים בתי הספר לג'אז מקום מכובד על-אף שזוהי תופעה חדשה יחסית, כמעט כמו הג'אז עצמו. רק ב-35 השנים האחרונות החלו לקום ולהתפתח מחלקות ג'אז באוניברסיטאות שונות ברחבי העולם.. חשוב לזכור שלפני כן, דורות שלמים של נגני ג'אז גדלו בעולם, שבו לא היו בתי-ספר לג'אז (בשונה ממוזיקה קלאסית). את אומנות הג'אז הם ספגו במועדונים, בחיי היום והלילה, בהתחככות עם אומנים מבוגרים מהם, "מנטורים", ומהקשבה מרובה לתקליטים. ולכן - יש שיטענו, כי אין כל טעם בלימודי ג'אז באוניברסיטה. מדוע צריך להשקיע כל-כך הרבה אמצעים בתחום, שניתן ללמדו בשיעורים פרטיים או פשוט "מהרחוב"? "אני לא יכול להתווכח עם הטענה הזו, כי הדבר ודאי נכון לגבי אנשים מסויימים", משיב קולמן, "אבל, תלמידים שונים לומדים בצורה שונה. ג'אז במסגרת קולג' לא מתאים לכל אחד, אבל למי שהוא כן מתאים הוא בפירוש מספק מסגרת, מסלול מסודר, הנחייה מבוקרת, תואר אקדמי לכל דבר - שבחברה של ימינו הוא די נחוץ - וכמובן הזדמנות להכיר עוד מוזיקאים וליצור חברויות מוזיקליות". לפי קולמן, "אם רחוב 52 ("סווינג-סטריט", רחוב מועדוני הג'אז האגדי של ניו-יורק) היה עדיין קיים, אז היה פחות צורך במוסדות ללימוד ג'אז. אני סבור שזה לא מקרי שכל עוד רחוב 52 היה פעיל, לא היו לימודי ג'אז מסודרים באוניברסיטאות. אבל סצינת הג'אז השתנתה מאד ובתי-הספר לג'אז הוקמו כדי למלא את מקומה של מציאות שהשתנתה וכדי לספק אלטרנטיבה למוזיקאים שלא יכולים לחוות יותר את סצינת הג'אז כפי שהיתה קיימת בזמנו". מאז סוף שנות ה-90 עברו במגמת הג'אז של "פרצ'ייס" גם כמה סטודנטים ישראלים. קולמן אינו חוסך במחמאות ומדגיש כי הוא "תמיד מתרשם מאיכותם ומרצינותם של הסטודנטים הישראלים, המגיעים ברובם לניו-יורק עם תקציב מוגבל, אך עם המון בגרות, סקרנות ואמביציה" |
||
|
|
