נא להכיר - עידן סנטהאוז - חלילן, סקסופוניסט וכותב-מעבד

 

עולם כותבי-מעבדי ג'אז הוא עולמם של משוגעים לדבר, הפועלים בעיקר מאחורי הקלעים ולעיתים אינם זוכים לתשומת לב מספקת, על-אף העומק והמורכבות  בעבודתם. בין אם הוא מופיע עם תזמורתו או לא, הכותב-מעבד נוכח בה לכל אורך היצירה המנוגנת. יליד בירת העמק, שנת 77' - נא להכיר, עידן סנטהאוז: חלילן, סקסופוניסט וכותב-מעבד.  

 

 

 "אבי, שהיה זמר בלהקת חיל הים, תמיד תמך ועודד אותי בכל מה שקשור במוזיקה. במילואים הוא היה נוהג לקחת אותי איתו להופעות הלהקה וזכור לי שבאחת מהן התרשמתי מאוד מחליל הצד. בנוסף לכך, בזמנו, בעפולה, משפחות היו מארחות אומנים מבקרים ופעם התארחה אצלנו חלילנית, שנתנה לי לנסות את החליל שלה ופשוט הוקסמתי. בגיל שמונה התחלתי ללמוד חלילית אצל המורה מרגלית. בניגוד לרוב הילדים, מאוד רציתי לנגן חליל צד, אז כעבור שנתיים, התחלתי ללמוד באולפנה האיזורית. נבחנתי גם לתזמורת העירונית של עפולה ואע"פ שהתקבלתי, לא היה מקום לחליל, אז בלית ברירה בחרתי בסקסופון, משהו שזכור לי כסיוט, גם כי הכלי היה כבד לי וגם כי לא נהניתי מהמורה. אז פשוט נטשתי את הסקסופון לטובת חליל צד. בכיתה י' הצטרפתי לתזמורת הנוער הסימפונית של חיפה. זו היתה חווייה מאוד חזקה עבורי מכמה סיבות: גם נחשפתי להמון מוזיקה קלאסיתוגם ניגנתי בתזמורת של ממש. אני זוכר שכשביקרה התזמורת בגרמניה ואוסטריה לצורך תחרות, הדגים לי אחד הנגנים האירופאים סולם בלוז".

 

 

  "במהלך הלימודים באולפנה הייתי חלק מאנסמבל הג'אז, בניהולו של חובב בן-סעדיה. יום אחד הוא הפנה אותי לאילן סאלם, כדי שאלמד יותר ג'אז על החליל. באותה תקופה גם היה לי חבר בביה"ס, שהיה לו אוסף גדול של אלבומי ג'אז ודרכו שמעתי לראשונה על מיילס דייויס וג'ון קולטריין ומיד 'התחברתי' אליהם, בעיקר לאלבומים "קיינד אוף בלו" של מיילס דייויס ו"ואלס פור דבי" של ביל אוונס. מאוד התרגשתי ללכת להופעות של נגני ג'אז מהמרכז שהתארחו בצפון, כמו גורי אגמון, אהרל'ה קמינסקי והצמד איריס ועופר פורטוגלי, שאירחו אז את הסקסופוניסט הצעיר אלי דג'יברי, שמאוד הרשים אותי. הייתי גם מקפיד לנסוע לפסטיבלי הג'אז השונים בארץ. כל זה הבהיר לי שזה משהו שאני מאוד רוצה לעשות. בשנות התיכון, הייתי נוסע אחת לשבוע לת"א לקחת שיעורים אצל אילן סאלם. למדתי אצלו שלוש שנים. אע"פ שבאתי מרקע קלאסי, הוא לימד אותי לאהוב את הכלי מחדש ולאהוב מוזיקה בכלל. הוא עבד איתי על יסודות הג'אז, אילתור ורפרטואר ואף שכנע אותי ללמוד ב"רימון", אז דחיתי מעט את הגיוס ולמדתי שנה מלאה ב"רימון". זה משהו שבזמנו היה די 'ביג-דיל' עבור מישהו שבא ממקום עם אפשרויות מוזיקליות מצומצמות ולכן "רימון" היה בשבילי חווייה אדירה: גם הייתי צעיר יחסית לסטודנטים שרובם סיימו שירות צבאי, גם נחשפתי למורים-מוזיקאים מהשורה הראשונה וגם למדתי המון. אחד המורים שעוררו בי המון השראה בזמנו היה אילן מוכיח, שמאוחר יותר ניגנתי בביג-בנד שלו בחולון".

 

 

 "בהחלט. אפילו במהלך הצבא, שירתתי בתנאים שאיפשרו לי להיות מספיק מעורה בסצינת המוזיקה של איזור המרכז. התחלתי גם ללמוד עם מורה מפורסם בשם עופר בראייר, שעבד איתי בעיקר על אילתור. הגישה שלו היתה שונה מכל מה שלמדתי עד אותו שלב: שילוב של שכלתנות/לוגיקה ורוחניות. הוא ממש פתח לי את הראש לכיוונים אחרים. למעשה עד היום כשאני כותב אני משתמש בכלים שהוא לימד אותי".

 

 בזכות אחד מחבריו הטובים מהצפון, גלעד אפרת (בסיסט מוכרבזכות עצמו ), שניגן אז בלהקה צבאית, הכיר עידן נגנים רבים בת"א והחל להשתלב כחלילן בהרכבים רבים ומגוונים. אחד ההרכבים נקרא "חמש-בש", חמישיית ג'אז שהופיעה ברחבי הארץ: "עבורי זה היה הרכב מפתח, משום שרוב החומר שניגנו היה חומר מקורי וניתנה לי בפעם הראשונה הזדמנות לכתוב וכמובן לראות מה אנשים אחרים כותבים – מעין מעבדה". הרכב נוסף היה "ד'ה פאנקי פאפי'ז", שהופיע כל שבוע במועדון "החוש השישי" ברמת השרון. בהרכב ניגנו אז גדי אלטמן (מנהיג "בוטן מתוק בקרקס"), עידן רייכל (כן, קראתם נכון!), שלומי אלון (סקסופוניסט וחבר ה"הדג נחש") ואחרים. הרכב נוסף נקרא "עוג'את", הרכב אתני. ואם זה לא מספיק, אז מאוחר יותר הצטרף עידן גם להרכב הלטיני "טיפיקו" של המתופף יגאל ברעם: "דרכו למדתי המון גם על המוזיקה הלטינית וגם על איך להיות מנהיג הרכב. עד היום, כשאני כותב, אני חושב על כל ההרכבים האלה. הם השפיעו עלי מאוד".".   

 

 

          "לאורך השנים מצאתי את עצמי מקשיב הרבה דווקא לסקסופוניסטים והתעורר בי הרצון לנגן סקסופון, אז בסוף השירות הצבאי רכשתי את סקסופון הטנור הראשון שלי ולאחר השחרור יצרתי קשר עם המורה סטו הכהן. הוא אדם מיוחד ומפרגן, שנתן לי הרבה כלים מעשיים והמון אהבה למוזיקה. כמובן שנוצר אצלי מאבק בין החליל לבין הסקסופון, אבל אז לא היה לי אכפת להקריב קצת מהחליל, כדי להשקיע באימונים בסקסופון. אין לי ספק שעד היום החליל הוא האהבה הראשונה שלי והכלי שאיתו אני מרגיש הכי בבית."

 

          ב-2001 מימש עידן את רצונו לנסוע לניו-יורק ונרשם ללימודים כחלילן וסקסופוניסט במגמת הג'אז של הקונסרבטוריום למוזיקה ב"סטייט יוניברסיטי אוף ניו-יורק - פרצ'ייס קולג'", שם למד בין השאר עם ראלף ללאמה, ג'ון פאדיס, טוד קולמן, פיט מלינוורני, ריי וגה והמורה הראשון שלו לעיבוד ותזמור – דאג מונרו.

 

 

"עוד כשניגנתי עבור התזמורת של אילן מוכיח בחולון, התעורר בי הצורך להבין  יותר בכל הנוגע לתזמורות ביג בנד. בניו-יורק, בזכות המורה לסקסופון, ראלף ללאמה, התחלתי לפקוד את מועדון "הווילג' וואנגרד" כל יום שני, כדי לצפות ולהקשיב לתזמורת הג'אז האגדית של המקום (המנגנת בו באופן קבוע מאז אמצע שנות ה-60). מלבד העובדה שתזמורת זו מלאה במיטב נגני הג'אז של ניו-יורק, היא מנגנת חומרים של כמה ממעבדי הג'אז האהובים עליי, ביניהם ת'אד ג'ונס (שביחד עם המתופף מל לואיס, הקים אותה), בוב ברוקמאייר והמעבד הראשי שלה בשנים האחרונות – ג'ים מקנילי, אצלו גם לקחתי שני שיעורים פרטיים ומאוד אינטנסיביים. הישיבה בהופעות היתה שיעור מאלף עבורי בכל מה שקשור לתיזמור ביג-בנד. העובדה שניתן היה לצפות בהכל מכל-כך קרוב היתה קריטית, כי מוזיקה היא דבר מאוד ויזואלי. כל זה מאוד קסם לי. היו לילות שבהם מיד אחרי ההופעה ב"ואנגרד" הייתי הולך למועדון "סמולז" הקרוב, לשמוע את התזמורת של הפסנתרן ג'ייסון לינדנר, בה ניגנו נגנים ישראלים רבים, כגון החצוצרן אבישי כהן, הבסיסט עומר אביטל והטרומבוניסט אבי לייבוביץ', שאף תרם עיבודים משלו. הם ניגנו רפרטואר שונה עם גישה שונה לקצב – מעין תערובת של 'פאנק', ג'אז וטעם ים-תיכוני/ישראלי ".

 

את פרוייקט סיום לימודיו ב"פרצ'ייס קולג'" ניצל עידן כהזדמנות להעמיד קונצרט ביג-בנד. בהשראת אלבומו של הסקסופוניסט סוני רולינס "ביג בראס", בחר עידן לעבד קטעים לתזמורת שהכילה סקציית קצב, סקציית טרומבונים, סקציית חצוצרות וסקסופון אחד בלבד, שנוגן על-ידי עידן עצמו: "זו הפעם הראשונה שבה כתבתי להרכב כזה גדול ואני זוכר שממש התרגשתי מזה שהאקורדים עובדים ושהכל זורם. מרוב סיפוק, החלטתי להפוך את התזמורת הזו לפרוייקט של ממש,   שקראתי לו "ד'ה רידלס ביג-בנד" – "הביג-בנד ללא הסקסופונים". הקלטתי דמו והשגתי הופעה קבועה לתזמורת במתכונתה – 13 נגנים – במועדון "הגראג'" בווילג'. ניגנו שם במשך שנתיים ולא רק שזה דירבן אותי לכתוב עוד ולהתאמן יותר, אלא זה היה שיעור בלהיות מנהיג הרכב על כל המשתמע מכך: התעסקות עם בעל המועדון והבוקינג-אייג'נט, דאגה ותקשור עם הנגנים, דאגה לעיבודים ורצון להישמע הכי טוב שאפשר בכל ערב מול קהל. עיבדתי קטעים מרפרטואר הבי-בופ והסווינג ובאותה תקופה זה הקונספט המוזיקלי שישב לי בראש. מחוץ לביג-בנד שלי, ניצלתי אז כל הזדמנות שניתנה לי וכתבתי עיבודים עבור מורים ב"פרצ'ייס קולג'" (כמו למשל קטע ,שנושאו מפגש בין המוזיקה של מיילס דייויס ומוצארט!) וכן עיבודי מיתרים עבור הזמר והגיטריסט ישראלי, רן כהן".

 

 

"סדנת הבי.אם.איי היא סדנה ייחודית לכותבי מוזיקה לתזמורות ג'אז, שהוקמה לפני 20 שנה על-ידי שניים ממעבדי הג'אז הגדולים של זמננו: בוב ברוקמאייר ומני אלבאם. אחד המורים הבכירים בסדנה הוא ג'ים מקנילי. הסדנה נמשכת שלוש שנים ודרכה התחלתי להתמקד בכתיבה לאנסמבלים מורחבים וכמובן לקחת יותר צ'אנסים. התלמידים שם הם קבוצה מצומצמת של משוגעים לתחום הספציפי של כתיבה ועיבוד ובאים לצורך זה מכל העולם. מלבד הרצאות התיאוריה, ישנה תזמורת, שמנגנת במיוחד את הקטעים הנכתבים לצורך השמעה והתנסות. זו באיזשהו מקום גם סדנת תמיכה, משום שאתה רואה, שגם האנשים סביבך נתקלים באותם קשיים ואתגרים שאתה מתמודד איתם בתהליך הכתיבה. במהלך הסדנה השתתפתי בתחרות כותבים ובפעם הראשונה הופעתי עם תזמורת לא בתור נגן, אלא כמנצח בלבד."    

 

לפני כשנה, בהשראת הסדנה ומתוך צורך "לנקות שולחן", החליט עידן להקליט מספר קטעים שכתב. עם תזמורת מלאה, הכוללת נגנים מן השורה הראשונה, כגון המתופף ג'ון ריילי מתזמורת "הוואנגרד" והבסיסט טוד קולמן, הקליט עידן באפריל 2008 אלבום ראשון: "ההקלטה הזו היתה חווייה עצומה. העובדה שהייתי המפיק והמנצח של כל הפרוייקט הזה היא סיפוק גדול. בייחוד נהניתי מהעבודה עם התזמורת באולפן, דבר שהוא לא מאוד שכיח ושארצה לעשות בעתיד".

 

 

"בנוסף לכל המעבדים שציינתי, אני שואב המון השראה גם ממוזיקה ישראלית, בעיקר מיוני רכטר, שם-טוב לוי, שלמה גרוניך ומתי כספי. לכן, הטעם הישראלי כנראה טבוע בי איכשהו, אבל לא במודע. זה מה שאני שומע. אולי זה בגלל שגדלתי סביב הנופים והאנשים של הצפון. באופן כללי, יש הרבה השפעות בכתיבה שלי, אבל אני מניח שמה שאני כותב הוא בתחום הג'אז בעיקר בגלל אלמנט האילתור. כיום, האתגרים שבהם נתקל כותב ומעבד לתזמורת ג'אז נתקל הם שונים - הן מבחינת המבנה – אתה רוצה לחרוג מהמבנים הסטנדרטיים וליצור מבנה, עולם ומלואו, שהוא שלך. מעין סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, דרכו תוכל להוליך את המאזינים  ממקום אחד למקום אחר והן מבחינת 'המאבק' או הדיאלוג בין הסולן לתזמורת אשר חייב להיות הגיוני – כלומר שקולות הרקע מאחורי הסולן יספרו חלק מהסיפור של הסולן. בכלל בכתיבה לתזמורת ג'אז יש לך אפשרות להשתמש בכלים שונים כדי ליצור אווירות שונות, רבדים שונים, טקסטורות שונות וכל אלה מאלצות את הסולן להגיב."     

 

 

"כשאני כותב חומר מקורי היום, אני בכלל לא מתחיל ליד הפסנתר – שהוא בד"כ כלי הכתיבה העיקרי שלי – אלא בראש. אני מגבש קודם כל איזשהו רעיון/קונספט/מסר מרכזי ורק אחריו מצטרפים כל שאר האלמנטים, ההרמוניה, המלודיה והקצב. מצד אחד, ג'אז היא לא מוזיקה פופולארית במיוחד, אבל מצד שני גם אין לך מושג איזה מטען לוקח איתו כל אחד שמאזין לה או צופה בה. יש שמתרשמים מהסולנים, יש שמתרשמים מאיזו מנגינה ששמעו ויש שמתרשמים מהביגוד של הנגנים. אני לא מכוון לפנות לקהל הרחב, אבל אני כן חושב איך 'לשחק' לקהל עם הרגשות. אם אנשים ייקחו את הזמן ויאזינו למוזיקה שלי, אני מקווה שהיא תעורר אצלם איזושהי תחושה. מוזיקה לא צריכה להיות מתוחכמת לשם תחכום, אלא מרוכזת ומשרתת את המטרות. אנשים אומרים "אני לא מבין בג'אז, אבל אני נהנה מזה" – מעולה, זה כל העניין: ג'אז לא צריך להבין, ג'אז צריך לחוות. זו מוסיקה שמצריכה פתיחות ואם אתה מספיק פתוח אז גם תחווה, בתקווה הנאה רבה". 

 

 

"אני רואה את עצמי כנגן וקומפוזיטור. המוסיקה היא בשבילי בראש ובראשונה דרך חיים ורק אחר-כך מקצוע. גם בתור נגן וגם בתור קומפוזיטור, אתה מוצא את עצמך חושב על המוזיקה כל הזמן".

 

 

"אני מאוד מעוניין לעבוד עם זמרים ולכתוב להם עיבודים וכן לעבוד יותר באולפן ולהפיק מוזיקה. בגדול, החלום שלי הוא לכתוב מוזיקה שתנוגן ברמות הכי גבוהות".   

 

אתרים לקישור: