 |
שלום אורח | כניסה לאתר
|
 |
כתבות נוספות |  |
 |
 |
.jpg)
|
אוהבים לכתוב על ג'אז? | |
|
|
|
הבלוג של נדב: להיות נגן ג'אז | |
הבלוג של נדב: להיות נגן ג'אזנגן הג'אז – מאוהב בעיסוקו, הרפתקן, אופטימי, רגיש, בעל חוש הומור, חובב ציור ושומר על ראש פתוח... אולי נשמע כמו ציטוט מאתר היכרויות, אבל לפניכם הזדמנות לרדת לסוף דעתו של נגן ג'אז ולטעום מעט מעולמולהיות נגן ג'אז זה להצטרף למשפחה של מוזיקאים המדברים בשפה משותפת. ברוב הפעמים הם אינם צריכים להסביר את עצמם לחבריהם או למאזיניהם באמצעות שימוש במילים אלא פשוט (או בעצם לא כל-כך פשוט) דרך משפט מוסיקלי, מהלך הרמוני, מקצב או אפילו שם של אלבום/אומן. נגן ג'אז מוצא עצמו פעמים רבות בסיטואציה בה עליו/ה לתקשר ולנגן עם נגנים שמעולם לא ראה ולא שמע ועם זאת "לעשות את העבודה" ואף ליצור הרפתקאה מוסיקלית רעננה ומסקרנת. מפגש מסוג זה, הידוע בכינוי "ג'ם סשן", מופע מאולתר או מופע לכל דבר שמכורח הנסיבות לא נערכו אליו- עשוי להפיק רגעים מוזיקליים נדירים ומלאי קסם. להיות נגן ג'אז זה להיות אומן בליצור יש מאין או 'יש-יותר' מ'יש-קצת'. בל נשכח שבבסיסו של עולם הג'אז עומדת יכולת האילתור. נגן ג'אז רציני הוא אשף אילתורים. בין אם מדובר במנגינה, רצף אקורדים, מקצב בסיסי או נגינה חופשית, הג'אזיזט יפתח בפניכם עולם שלם של צלילים וצבעים שייקחו אתכם למסע מופלא הרחק הרחק מהמקום שבו התחיל. אומני ג'אז, אשר לרוב למדו והתעמקו בחוקים הנוקשים של המוסיקה עסוקים בלשבור אותם, בלפרוץ גבולות, בלמתוח את החבל ובלחפש(!). נגן ג'אז באומנותו נע בין העבר להווה ולעתיד. מצד אחד, אנחנו לומדים את ההיסטוריה של המוסיקה ומכבדים את המסורת. מצד שני, תמצית הנגינה שלנו היא 'לחיות את הרגע' – לאלתר, לבחון אפשרויות, ליצור אינטרקציה, ומצד שלישי אנחנו מעוניינים להשאיר את חותמנו לדורות הבאים ולשתף את המעוניינים הצעירים בכל "סוד" אפשרי. אני רוצה להאמין שבעולם הג'אז אין סודות ושכל אחד חולק את הידע שלו עם הסביבה. כבר שנים נעים אמני ג'אז בין ה"אין" וה"אאוט" – בין גישה מסורתית וגישה מודרנית. חלקם אפילו נגררים לוויכוחים ) בנושא. אך עם זאת, כולנו נמצאים במסע חיפושים. מחפשים אחר הצליל הקסום. אם של הכלי, המנגינה, ההרמוניה או הסגנון – זהו מסע חיפושים אינסופי. כל יום נפתחת דלת נוספת ומתגלה עולם שלם, שבו ניתן להתעמק. להיות נגן ג'אז זה להיות צייר. ג'אז היא אומנות בה הנגן צובע ומצייר בעזרת מנגינה, הרמוניה וקצב. לא פלא שכמה מאומני הג'אז הידועים בהיסטוריה, כגון: מיילס דייויס, טוני בנט וג'וני מיטשל נודעו גם כציירים (ואף בכלל לא רעים!). צבע הוא מונח השגור בפי רוב, אם לא כל, נגני הג'אז כשמדברים על כלי ליצירת אווירה או על הבעת רגשות דרך המוסיקה. אחד מאלבומי הג'אז המשפיעים והנמכרים ביותר בכל הזמנים היה "קיינד אוף בלו" (או כמו שאני אוהב לקרוא לו: "כחוליש" או "עצוביש"). המתופף האגדי אלווין ג'ונס נהג לתאר את המצילות שלו בצבעים: זו המצילה הכחולה, זו האדומה וזו הצהובה - הכל תלוי במה שהרגיש באותו הרגע. לפני כשנתיים יצא לי לקחת חלק בהופעה חיה של הרכב ג'אז וציירת (שנודעה בשיתוף הפעולה שלה עם אומני ג'אז רבים). בזמן שההרכב ניגן יצרה האומנית ציור קיר ענק שהתבסס על מה ששמעה והרגישה. התוצאה היתה מרתקת. מדהים עד כמה רב המשותף בין צבעים וצלילים. להיות נגן ג'אז זה להכיר את הסיטואציה הבאה: ערב. קבלת פנים באיזה אירוע פרטי. עוד לא הוצאנו צליל וכבר ביקשו מאיתנו לנגן יותר בשקט לפחות פעמיים, פעם אחת – בעלת האירוע ופעם שנייה – המארח המשועמם. גילית שהחולצה הלבנה שלך כבר מוכתמת – טוב, מאוחר מדי. אחד האורחים כמעט ושפך יין על המגבר של הגיטרה. האמא התורנית עם בנה הקטן נעמדים מול המתופף ומסתכלים עליו כמו על קוף בקרקס: "יאאא, תראה מאמי איך הוא עושה עם המקלות! – בוא, רוצה גם לנסות ?!". מנגנים צליל או שניים (יעני 'סאונד-צ'ק'). אנחנו בקושי שומעים את עצמנו. ואז בוחרים מה לנגן: "לא.... עוד פעם 'אוטום ליבז' ?! די, שוב "ד'ה גירל פרום איפנמה" ...". וחוזר חלילה. כן, להיות נגן ג'אז זה להיות מסוגל לנגן את אותו הקטע אלף פעם ובכל פעם להשתדל להישמע רענן, מעניין וסוחף ואולי גם להינות. למוזיקאים שבינינו ודאי מוכרת התופעה שמסגרתה אנו נקראים לנגן שוב ושוב את אותו קטע נדוש (ברוב המקרים מדובר בקטע ש'נטחן' אין ספור פעמים מתוך תנ"ך הג'אז, ה"ריל-בוק"). אבל נגן ג'אז מנוסה ורציני יידע גם בסיטואציה כזו להישמע כאילו לא ניגן את הקטע מימיו ולגרום עניין לו ולסובבים אותו, קהל ונגנים כאחד. נגן ג'אז שלוקח עצמו ברצינות יתאים עצמו לכל מצב - גם אם הוא לא המצב הכי אידיאלי – ויעשה מוסיקה. להיות נגן ג'אז זה לנגן כאילו אין מחר גם כשבקהל יושבים שלושה אנשים בלבד. כמו בבדיחה:"מה ההבדל בין נגן ג'אז לנגן רוק?" "נגן רוק מנגן שלושה אקורדים בפני שלושת אלפים איש. נגן ג'אז מנגן שלושת אלפים אקורדים בפני שלושה אנשים". מוסיקת הג'אז היא אומנות שכבר שנים נאבקת על פופולאריות. אנחנו מתבדחים, אך ישנן הופעות, בהן כמות האנשים בקהל קטנה יותר מאשר כמות האנשים על הבמה... אבל מוזיקאי ג'אז שלוקח את עצמו ברצינות, ייתן מאה וחמישים אחוז מעצמו גם בסיטואציה כזו. לא רק שהוא מחוייב לקהל, אלא הוא מחוייב גם לנגנים שסביבו ו גם למוסיקה עצמה! מתופף הג'אז המפורסם, אדי לוק, נזכר בשיעור על המושג 'מחוייבות', שקיבל בצעירותו, בתקופה שניגן עם ענק החצוצרה רוי אלדריג': "באחד הערבים, הופענו באיזה מועדון בשיקגו מול קהל של שני אנשים. הייתי אז צעיר ושחצן והסיטואציה די תיסכלה אותי, אז לא ממש ניגנתי לעניין. רוי, שהרגיש בכך הסתובב אליי ושאל: "מה אתה עושה?!" עניתי: "מה... יש פה רק שני אנשים!" אז הוא התקרב אליי בפנים זועפות ואמר: "כן, אבל א-נ-י כאן!". - אז הבנתי ... ". נגן ג'אז זה להיות מוכן לדרך רצופת עליות ומורדות, הצלחות ותסכולים. התסכולים אמנם עשויים להדגיש ולהעצים את ההצלחות, אך לעיתים הם רבים מספור: "לא הצלחתי להשיג את ה"גיג" (ההופעה)", "האלבום לא מוכר", "התשלום על הפנים", מלחמות אגו, קנאות והפחד הגדול מכולם: אובדן ההכרה וההערכה בעיניי החברים. נגן הג'אז נבחן כל הזמן בזכוכית מגדלת. באמנותו הוא ערום וחשוף לגמרי. כל מעידה קלה מורגשת מיד! תנו לאיזה ילד עלום שם להצטרף ולנגן - אם הוא יכול באמת לעשות זאת, הוא מייד זוכה להכרה והופך למקובל. האם אתם מכירים תחום אחר שבו תופעה זו נכונה? נכון, ההקרבה גדולה לעומת התמורה שאינה בהכרח גדולה. שעות על גבי שעות של אימונים מפרכים על הכלי, שיעורי תיאוריה, הרמוניה וקצב, ריצה אחרי ג'ם סשנים כדי לראות ולהיראות (המתופף ארט בלייקי נהג לומר: "או שתיראה או שתיעלם!"), התעסקות (לעיתים מתישה ושוחקת) עם שותפים למקצוע ואף נורא מכך, עם בעלי מועדונים ומארגני פסטיבלים ובסופו של יום – שבים הביתה עייפים, אך מאושרים. כן,כן, זה לא המקצוע לאלו מבינינו החולמים להתעשר. אבל אצל נגן הג'אז, התמורה היא לאו דוקא חומרית. לעיתים התמורה באה בצורת אתגר מוסיקלי כלשהו שפיצחנו: בין אם זה צליל מסויים שהצלחנו להפיק, מקצב חדש שלמדנו או שיר שסוף-סוף יושב לו בניחותא בין האצבעות. אצל אחדים מאיתנו העובדה הפשוטה שמצאנו אוזן קשבת (קהל) לאמירה המוסיקלית שלנו, היא תמורה עצומה. ואצל אחרים, העובדה שהצליחו להעלות חיוך בקרב קהל מאזינינו והחברים ללהקה היא התמורה הגדולה ביותר. להיות נגן ג'אז זה להיות חלק ממשפחה של אנשים שבא-מ-ת (!) אוהבים את מה שהם עושים. |
||
|
|
