 |
שלום אורח | כניסה לאתר
|
 |
כתבות נוספות |  |
|
||
 |
 |
|
אוהבים לכתוב על ג'אז? | |
|
|
|
נא להכיר - המתופף זיו רביץ | |
נא להכיר - המתופף זיו רביץבין אם הוא מנגן ג'אז סטנדרטי, אימפרוביזציה מוחלטת, חומר מקורי או מוזיקת עולם - אישיותו של זיו רביץ תמיד באה לידי ביטוי בנגינתו. ראיון עם המתופף והיוצר (ובן-דודה של יהודית), שחי בניו-יורק וחולק את תשוקתו לנגינה עם קהלים ברחבי העולםשיח מתופפים עשוי להישמע לאוזן הממוצעת כשיח בין שני בני אדם ניאנדרטליים או פשוט כשיחה בשפה זרה: "ואו, איזו קראש מדהימה, תגיד זה זילדג'יאן או סביאן?" או "אחי, הסט מצלצל פצצה – זה בירץ' או מייפל?!" או "שלך רק 15 אינץ' ?! שלי - 16.5" (הכוונה לאורך המקלות כמובן...). אבל אצל זיו רביץ, לא תשמעו מילים מגונות כאלה. אצל זיו, התופים הם רק כלי הבעה אישי בקונטקסט מוזיקלי אין סופי. כן, כן, תופים הם כלי נגינה ייחודי, מצד אחד כיפי ("זה שיושב מאחורה ונהנה.."), אך מצד שני מאוד מאתגר, כי בכל סיטואציה מוזיקאלית עלולים התופים בקלות (בלתי נסבלת) לקבור את שאר הכלים בעוצמת הווליום. מה לעשות שיש מתופפים שנשמעים כאילו ברגע זה ירדו מהעץ וקיבלו זוג מקלות לידיהם ושיש כאלה שבכל פעם שהם מתיישבים על התופים זה נשמע כאילו הם בונים בית. אבל – יש גם כאלה, שבכל פעם שתקשיבו להם, תשמעו מוזיקה טהורה... ולקבוצה זו בדיוק שייך זיו רביץ. למה? כי זיו לא מתופף על תופים, הוא מ-נ-ג-ן עליהם. זיו רביץ: התפתחות אישית והשפעות מוסיקליות בן 32, יליד באר-שבע, גדל זיו עם הרבה מוזיקה בבית. שניים מבני משפחתו שתרמו רבות לחשיפתו מוזיקה ולמוזיקאים, הם אביו- שהיה גיטריסט בלהקות הקצב של שנות ה-70 ומתעסק בתחום הגיטרה עד היום - ודודתו, יהודית (כן.. הזמרת!). "כשהייתי ילד, אבא לא רצה שאגע לא בכינור ולא בתופים, כי לדבריו אלו הכלים שעושים הכי הרבה רעש. בגיל 10, אחרי שנים של נגינה על סירים ומסרגות , קיבלתי סוף סוף תופים. אבא התעקש לקנות לי את הסט הכי גרוע שיכל למצוא, כדי לבדוק אם אני רציני ולכבוד בר-המצווה הוצאתי את כל חסכונותיי על סט תופים לעניין. הדבר היחיד שהרגיע אותי אז היה מוזיקת רוק, כמו למשל ג'ימי הנדריקס. בבאר שבע של אז לא היתה דרך ללמוד מוזיקה במגמה מסודרת, מלבד הקונסרבטוריום, ואני כנון-קונפורמיסט סירבתי להירשם. גם שיעורים פרטיים, שאבא אירגן לי עם חבריו, שיעממו אותי, כי הם התעקשו לעבוד איתי על היסודות. לא היתה לי שום השכלה מוזיקלית פורמאלית. כילד, כל מה שהייתי עושה זה לחקות מוזיקה מהקשבה לקלטות. אגב, כבר אז שמעתי המון על אוניברסיטה למוזיקה ששמה "ברקלי" (בוסטון), כי הרבה מחבריו של אבא למדו שם, אז כבר כילד החלטתי לחסוך כסף כדי שיום אחד אגיע למקום הזה". כמו אצל מרבית מוזיקאי הג'אז, גם אצל זיו היו כמה אלבומים ספציפיים שפתחו את אוזניו למוסיקת הג'אז. הראשון שבהם היה "אלקטריק סיטי" - אלבומה הראשון של "האלקטריק בנד"/צ'יק קוריאה: "הוקסמתי לחלוטין מהמוזיקה הזו ובמיוחד מהנגינה של המתופף הוירטואוז דייב ווקל. בשנים ההם סגנון הפיוז'ן היה די פופולארי אז קניתי עוד אלבומים בז'אנר, כולל להקת "יו-זב". משם התחלתי להקשיב לנגני ג'אז מודרניסטיים כמו בראד מלדאו, בראנפורד מרסאליס וגם מיילס דייויס וג'ון קולטריין בתקופות המאוחרות שלהם. אני זוכר את "לאב ספרים" של קולטריין כאלבום שלחלוטין הוציא אותי משיווי משקל. כששמעתי אותו בפעם הראשונה עלו דמעות בעיניי". לאחר שירותו הצבאי (שלא קשור היה כלל למוזיקה) עבר זיו לאזור המרכז: "לא ממש ניגנתי ג'אז עם אנשים בארץ. יצא לי לנגן עם מעטים, חלקם סטודנטים מ"רימון". לא הייתי מספיק טוב כדי להתערות בסצנה וגם לא ממש התאמנתי סגנונית על דברים שיכלו לעזור לי אז בסצנת הג'אז. מה שמצחיק הוא שכיום אני מנגן עם כל האנשים האלה פה בניו-יורק ונוצרו בינינו קשרים חזקים. בתקופה ההיא לא הצלחתי להתחבר לסגנון ה'בי-בופ' המסורתי וכל מה שרציתי זה לנגן מוזיקה חדשה, רעננה, מוזיקה שקל יהייה לי יותר להתבטא בה. היום, בדיעבד, אני יודע עד כמה חשוב לחזק את הבסיס, את השורשים, כדי להיות מסוגל לנגן מוזיקה חדשה. בסופו של דבר, נסע זיו ללימודים באוניברסיטת "ברקלי": "כשהגעתי ל"ברקלי", דורגתי מאוד נמוך בין הסטודנטים, כי לא היה לי מספיק רקע ונסיון. את השנה הראשונה, שהיתה לי קשה במיוחד, לקחתי מאוד ברצינות. המתופף איאן פרומן (מי שניגן עם ענקי ג'אז רבים, ביניהם ביל אוונס ודייב ליבמן) היה המורה הראשון שלי ואע"פ שהוא היה רשע, הוא היה המורה ששינה לי את הנגינה. אני זוכר שבשיעור הראשון שלי הוא ביקש שאנגן לו משהו ואחרי שתי תיבות הוא עצר אותי ואמר: "בלי להגזים, אתה אחד המתופפים הגרועים ביותר ששמעתי בחיים שלי" – אחרי שנה ממש נכנסתי ל'אטרף' של למידה ואימונים כדי להדביק את הקצב. מורה מיוחד נוסף מהתקופה ההיא הוא הטרומבוניסט האל קרוק, איתו יוצא לי לנגן עד היום. הוא פשוט תופעת טבע – גם כנגן וגם כמורה. הוא חשף אותי לעולם ה'פרי-ג'אז', אבל מתוך קונטקסט של מוזיקה סטנדרטית. הוא ממש הראה לי איך אפשר למתוח מוזיקה וגרם לי להבין שמוזיקה היא בסה"כ שלד. המוזיקה האמיתית היא בעצם הטייק שלנו, כאינדיבידואליסטים, על ה'שלד' הזה". לאחר שסיים תואר ראשון בביצוע ג'אז, המשיך זיו ב"ברקלי" עם לימודי תואר שני בקומפוזיציה: "היה חשוב לי לדעת איך לכתוב מוזיקה ואני מרגיש שזה מאוד עוזר לי בנגינה. כשאתה מנגן, אתה גם חושב כקומפוזיטור. אתה חושב איך לעזור לסולן לעצב את הסולו. אתה לומד איך להתנהג במוזיקה ואיך להתחבר אליה." את השנים בבוסטון הוא מסכם: "בוסטון הסתכמה עבורי בקולג' ובסצינת המוזיקה הדי קטנה. בבוסטון, אחרי תקופה קצרה, כולם מכירים אותך. זו ממש בועה סטודנטיאלית. לעומת ניו-יורק, מוצפת הנגנים, שבה אתה יכול להישאר עלום שם גם אחרי 10 שנים, או פשוט להישאר תקופה ארוכה בנישה מאוד ספציפית של מוזיקאים." זיו והתפוח הגדול לפני כשלוש שנים עבר זיו ל"תפוח הגדול" והתמקם בשכונת 'פארק-סלופ' שבברוקלין: "ניו-יורק היא עיר הרבה יותר פתוחה. אני כל הזמן פוגש נגנים חדשים עם קול אישי, שיש להם משהו חדש להגיד ואותי זה מרגש. ניו-יורק היא מקום בו אתה כל הזמן גדל מבחינה מוזיקאלית. האנשים שאני מנגן איתם פה משנים לי את החיים, את הנגינה והכתיבה מיום ליום. אני לא אשכח, שכשהגעתי לניו-יורק, היה לי שבוע מוטרף, שבו ניגנתי ערב אחד דואט אימפרוביזציה, ערב אחר "סטרייט אהאד ג'אז", ערב אחד מוזיקה יוונית מאתגרת, למחרת הופעה של חומר מקורי עם הסקסופוניסט גלעד רונן ובסוף, כשכל זה נגמר, פשוט נשמתי לרווחה ואמרתי לעצמי: "וואו, אז ככה זה בניו-יורק ...?".. לא האמנתי שזה אפשרי. איך אפשר בכלל לעכל את כל החוויות האלה?!" השנים ב"ברקלי" והנסיון העשיר שצבר זיו עשו את שלהם. בכל פעם שיוצא לי אישית לשמוע אותו או לצפות בו, אני לומד דבר חדש. כשזיו מנגן, כל-כולו במוזיקה. נגינתו מלאת טעם, אורגניות, מוזיקאליות ורגישות. בין אם הוא מנגן ג'אז מסורתי או ג'אז "אואנט-גארד", "דראם-אנד-בייס" או מוזיקת עולם, אני שומע תמיד את זיו הבן-אדם. הוא תמיד יגרום לנגנים סביבו להשמע טוב ומעולם לא יכסה עליהם בעוצמת התופים. עם זאת, כשנדרשת אקספרימנטאליות – כיוון המאוד קרוב לליבו - זיו אינו בוחל באמצעים. הוא הרפתקן לא פראייר וישתמש בכל הבא ליד - בין עם אלו מסרגות, מקלות סיניים, מחבתות או כלי הקשה מוזרים – הכל כדי לקשט את התמונה המוזיקלית בצבעים מקוריים. ובנוסף לכך, כשצופים בו, אי אפשר להתעלם מהחיוך התמידי. הרכבים מוסיקליים לפני כ-10 שנים הקים זיו רביעייה בשם "מנסרה" ("רצינו "פריזם", אבל השם הזה כבר תפוס, אז הצעתי את המילה העברית") עם הפסנתרן הגרמני פלוריאן וובר, הבסיסט האמריקאי ג'ף דנסון וסקסופוניסטים מתחלפים. הרביעייה מנגנת חומרים מקוריים של חברי ההרכב ומופיעה ברחבי אירופה וארה"ב. בתקופה האחרונה מתארח בהרכב אחד מענקי הסקסופון של כל הזמנים, לי קוניץ, בן ה-82: "כשמנגנים איתו אין חוקים. גם בגילו המתקדם הוא מלא עוצמה, מלא תשוקה, עם ראש פתוח ועדיין מתאמן כל יום – זה מפוצץ אותך מהשראה". אי אפשר לדבר על זיו מבלי להזכיר את שותפו לפשע, הבסיסט האמריקאי גארת' סטיבנסון, עמו חולק זיו חוויות מוזיקאליות אין ספור. בכל סוג מוזיקה, הבסיסט והמתופף הם צמד קריטי. הקשר ביניהם עשוי להשפיע על כל מה שקורה מסביב. זיו וגארת' פשוט נועדו זה לזה, הם לא רק מנגנים יחד, הם נושמים וזורמים יחד ובכל פעם שיוצא לי לראות/להקשיב להם, זוהי הנאה צרופה. בנוסף לכך, מנגן זיו בהרכביו השונים של הפסנתרן עומר קליין (דואט, טריו או רביעייה), בהם מנגנים גם הבסיסט עומר אביטל ונגן כלי ההקשה איתמר דוארי. "אני מרגיש בר-מזל להיות חלק מהמוזיקה הזו. פתאום אני מתחבר מחדש למוזיקה ישראלית, כי הקטעים של עומר קליין נשמעים כמו מוזיקה טבעית מהבית. הוא ועומר אביטל ממש אומנים בלכתוב ג'אז ישראלי, אף על פי שקשה לי לתאר מה זה ג'אז ישראלי. אני אפילו לא יודע איך להגדיר ג'אז. כמו שאתה לא יכול להגדיר במילים את בת-זוגתך, אתה לא יכול להגדיר ג'אז. קטגוריות נועדו למשווקים. זה עוזר לאנשים להתחבר לסאונד. בשבילי ג'אז זה מי שאתה כבן-אדם וסך כל החוויות שעברת. זה לא הז'אנר כמו הכוונה שעומדת מאחוריו. זו הפתיחות שלנו בסיטואציה כלשהי. אפילו להרכבי פופ כמו "רדיו האד" יש את אלמנט החופש והפתיחות התמידית וזה הופך אותם לג'אז עבורי". זיו והתפוח הקטן לסיום מדבר זיו קצת על הארץ: "הארץ כל כך השתנתה מאז שעזבתי, זה מפתיע אותי כל פעם מחדש. כמובן שכשאני בארץ, מהרבה בחינות אני מרגיש בבית ואילו פה בניו-יורק אני על ויזה, מה שאומר שאני צריך להצדיק את קיומי ועבודתי כל הזמן. אני סובל מ'סינדרום המהגר' - מרגיש יותר ישראלי בניו-יורק מאשר בארץ. החווייה שלי עכשיו בארץ היא שונה, אני חוזר בעיקר כדי לנגן ואני מאוד נהנה להופיע ולבלות עם המשפחה בין ההופעות. בכל מקרה, לא הייתי מצליח להגיע למקום שאני נמצא בו בלי התמיכה של אישתי נעמי. הכרנו בצבא והיא היתה איתי לאורך כל הדרך. זה בפירוש לא נאמר מספיק. מה גם שמאז שיש לנו ילדה מתוקה, ששמה אמה, יש לי שני גורמי כוח צנטריפוגלי שדוחפים אותי יום-יום". אני גם סוף-סוף שמח לבשר על תחילת שיתוף פעולה עם דודה יהודית ..". |
||
|
|
