פוסט בופ ( Post Bop)
הפוסט-בופ הינו הסגנון המרכזי של הג'אז בשנות ה-50 המאוחרות ושנות ה-60. הזרם צמח מתוך מורשת הבי בופ שהנחיל צ'ארלי פארקר. בשנות ה-50 הביבופ של פרקר אשר התבסס לרוב על אותו מהלך הרמוני, מאלתורים המבוססים על אותם פראזות ריטמיות וצלילי מתח דומים, היה בתהליך נסיגה, ואת מקומו תפס ההארד-בופ שאפשר לראותו כהמשך ישיר של הביבופ והוא משתמש באותם עקרונות הרמוניים ומלודיים בדרך כלל, בשילוב השפעות מגוספל ובלוז. מוזיקאים רבים, ביניהם מיילס דיוויס, ווין שורטר, ביל אוואנס ועוד, ביקשו לנסות שילובים הרמוניים מורכבים יותר, והחלו מתייחסים לאלתור ממקום אחר לגמרי - במקום לשים דגש על צלילים מסוימים לדרגות מסוימות בסולם, החלו חושבים בצורה קווית יותר, מלודית, והעיזו לברוח מהצלילים "המתבקשים" שתבע הביבופ. עידן הפוסט בופ התברך גם במגוון עצום של מוזיקאים צעירים מוכשרים באופן יוצא דופן, כאשר ביניהם רון קרטר, קית' ג'ארת, הרבי הנקוק, ווין שורטר, צ'יק קוריאה, וכן מוזיקאים אירופאים - פלה דניאלסון, מישל פטרוצ'יאני ועוד
בחזרה לרשימת הסגנונות
